חשיבות הביטחון הרגשי

אפלטון חי בתקופה, שבה היה חשוף עדיין לידע המטאורי מן העולם העתיק, שהיה טמון בספריה באלכסנדריה. אפלטון לימד על יחידות גדילה של הילד האנושי בצרורות של 7 שנים. כל שבע שנים מתפתח בילד המתבגר  והולך כישור מסוים, שמקדם אותו ביצירה ובניה של מרכבת האישיות שלו. בשבע השנים הראשונות הילד אמור לפתח את יכולות הדמיון שלו. 

מכיוון שבשבע השנים הראשונות הדמיון הוא זה שמתפתח, זה הזמן לתת לתינוק ולילד לשחק במשחקים, המורכבים מחפצים חסרי צורה מוגדרת, כדי שיוכל ליצור עימם את מה שהוא רואה בדמיון. זה גם הזמן שהילד עדיין זוכר את העולם ממנו הוא הגיע ויש הזוכרים גם את גלגולם הקודם, כמו במקרים של הילדים הדרוזים ואחרים.

בגילאים הללו יש ילדים רבים, שיש להם חבר דמיוני, שעימם הם משחקים. רצוי להתייחס לחבר זה ברצינות גמורה, שכן הוא חלק חשוב בהתפתחות הדמיון אצל הילד ועוזר לו לעשות מעבר חלק מהעולם שממנו הגיע, לעולם החומר הממשי. הורים שיעשו כן, יעזרו לפיתוח קשרים חיוניים בין שתי אונות המוח הימני (רגש, דמיון ויצירתיות) ושמאלי (מנטל, רציונל, חומר).

מגיל 7 עד גיל 14 מתפתח הזיכרון, כך שהרעיון של התחלת לימודי הבית ספר בגיל 6 די מקביל לשיטתו של אפלטון. בעת הזאת הכי קל לילד ללמוד אותיות, מילים, משפטים, ללמוד בעל פה שירים, סיפורים ופרקים שלמים בתנ"ך, שיזכור כל ימי חייו וכן יוכל להבין את מורכבות המתמטיקה ומופשטותה.

בצרור השנים הבאות, מגיל 14 עד גיל 21, הילד המתבגר מתמודד עם ההתפתחות הרגשית או יותר נכון עם פיתוח העצמאות הרגשית והשאלה שהוא מתעמת עמה הינה - מי אני ברמה הרגשית לעומת כל היתר? הילד אמור לפתח את עצמו ברמה הרגשית באופן מלא עד גיל 21 בדיוק הגיל שבוא נותנים לו את הזכות במדינות הדמוקרטיות, להצביע.

לא סתם קוראים לצביר השנים בין הגילאים 14-21, גיל ההתבגרות, מכיוון שכאן הילד הופך מילד חסר אחריות, שתלוי בכל צרכיו בהוריו ומחנכיו, לילד, שמתחיל להבין את הייחודיות האישית שלו, שנוצרת בשקט, המתפתח לסערה, דרך הגדילה המינית וההורמונלית.

במסורות השונות חונכים את הנער ואת הנערה להיות שייכים לשבט. ביהדות הטקס הזה נקרא בר/בת מצווה - קבלת עול מצוות והגדלת תחום האחריות האישית של הנער והנערה המתבגרים. בשבטים אינדיאנים ואחרים, החניכה הייתה ממשית בדמות יציאה לבד לצייד של הנער מול סכנות והתמודדות עם הלא נודע שבג'ונגל. 

כיום, (2021), הנערים והנערות מתמודדים עם חשיפה לעולם המבוגרים כבר בגילאים צעירים יותר, בגלל חיבור לאינטרנט והעולם שהוא חושף. הנערים ונערות נמצאים בתסכול גדול יותר בגלל מגוון אפשרויות הזיהוי שהתרבות ה"מודרנית" חושפת אותם אליהם ברמה המינית, המגדרית ובכלל.

שאלת ההתפתחות הרגשית הינה - "מי אני מול ההורים שלי, מול החברים שלי, מול המחנכים שלי ומי אני בכלל במישור של איך אני מרגיש את עצמי מול כל אלו?" זאת הסיבה, שהורים רבים מתוסכלים מחוסר היכולת שלהם לתקשר עם הנערים המתמרדים ומוצאים את ה"דווקאות" של המתבגרים בשיאה. בגלל ההתבגרות המינית והרגשית והמשיכה למין השני, הרגש סובב, בגלאים הללו, סביב הגוף הפיסי, הנציג של הרגש והזהות המינית כלפי חוץ. לכן, אם הנער ו/או הנערה עוברים את השלב הזה בשלום (קבלת הגוף שלהם כמות שהוא) ומגיעים לעצמאות רגשית טובה ונכונה, הם יגדלו לתוך חיים עצמאיים וידעו מי הם מול העולם, שמחכה להם בחוץ.

אם הנער או הנערה לא יצליחו להתפתח נכון בגילאים הללו ולא יצליחו להבין מי הם ברמה הרגשית ולמה הם משתייכים (הורים, קבוצת ילדים, השפעות סביבתיות וכו'), הרי שימשיכו לחפש את העצמאות הרגשית שלהם בגילאים מאוחרים יותר וזה ישפיע על כל אופני התגובה שלהם מול מסלול החיים שפרוש לפניהם. (זוגיות, הורות, עבודה, משפחה וכו').

לכן יהיה זה כדאי ונחוץ להתבונן בתורה זו של קבוצות הגילאים ומשמעותן להתפתחות תקינה של ילדים, כאשר באים לבנות מחדש את מערכת החינוך בארץ ובכלל בעולם. אם הייתה עצמאות רגשית לרוב האנשים בארץ, הם לא היו נופלים בקלות להפחדה של מגפת הקורונה ויכולת לקיחת האחריות שלהם בנקיטת עמדה בריאותית בנושא, הייתה שונה.