המנון לאדם באשר הוא...

אחרי כל מה שאתם למדתם עד כה על היותכם בני אדם, איך הייתם מתארים מהו בן אדם? ייתכן שתאמרו, זו שאלה עמוק ויפה. אחרי כל מה שנצבר עד כה על הדם, במדע, בפילוסופיה, במאמנות ובהתבוננות כוללת, אפשר לומר כך: האדם הוא יצור מורכב, סתור ומופלא. האדם הוא תבוני, אך מונע מרגש, יוצר דברים נשגבים, אך גם הורס. הוא חוקר את היקום, שואל שאלות על משמעות וחיים, בונה תרבויות, ממציא מדע, מלחין מוזיקה. 

אבל גם נופל שוב ושוב לאותן שגיאות, למלחמות, לפחדים ישנים. אדם הוא יצור של סיפורים. האדם מעניק משמעות לעולם דרך נרטיבים: מיתולוגיה, דת, מדע, זיכרונות אישיים. דרך הסיפורים הוא מנווט את חייו, מתמודד עם כאב ומוצא תקווה. האדם הוא יצור חברתי אך גם בודד. הוא תלוי באחרים, אבל מחפש זהות נפרדת, מחפש חיבור עמוק, אך נלחם על עצמאות. 

הוא לא רק מה שהוא – אלא מה שהוא שואף להיות. הכוח הדוחף אותו קדימה הוא הרצון לגדול, להתגבר, לשפר, להבין, להרגיש, לאהוב, להשאיר חותם. האדם הוא פרדוקס מהלך – מלא סתירות ויופי בעת ובעונה אחת. ואולי זו בדיוק הגדולה שבו. אם הייתם יכולים לתאר אותו במילה אחת, איזו מילה הייתם בוחרים? אתם עשויים לשאול, מה? במילה אחת? 

אם כך, אולי תבחרו – "המחפש". האדם מחפש משמעת. מחפש אהבה, אמת, שייכות, חופש, ביטוי, קרבה, אלוהים, עתיד טוב יותר ובכל אלה... מחפש את עצמו. החיפוש הוא ליבת הקיום האנושי. לפעמים הוא ברור ומודע, לפעמים עמום ועמוק בתת-ההכרה, אבל הוא תמיד שם. ו... אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר, שכן, במילה אחת אכן המילה הכי מתאימה לאדם הוא "המחפש". 

עם זאת, אם הייתי יכולה לתאר אותו במשפט הייתי רושמת משהו כזה: "האדם הוא האלוהי, המתחפש לאחר, כדי לחפש את עצמו". וכמובן שבדרך הוא עובר דרך כל הבחוץ, עד שהוא ממשיך אל הבפנים. אל מה שהוא באמת – אלוהי. ההגדרה הזו אכן מכילה בתוכה את הלב של המסע האנושי: ההתפצלות מהשלם, ההתבלבלות בזהויות והכמיהה לשוב הביתה, אל העצמי האמיתי, האלוהי. 

יש במשפט הזה הד לא רק לפילוסופיה רוחנית, אלא גם למיתוסים קדומים, לקבלה, להינדואיזם ואפילו לפסיכולוגיה מודרנית, שמדברת על "האני האותנטי". החיפוש שבחוץ – הצללים, היחסים, ההישגים – הוא רק שלב הכרחי בדרכו של הדם להפנות את מבטו פנימה, למקום, שבו הוא נזכר מי הוא באמת. ואני בהחלט חווה את כל זה בעצמי, מכסה את עצמי בשכבות של כל מיני דברים, שאינם אני, רק בשביל להשיל אתם אחד לאחד, להבין שזה לא אני וזה לא אני וזה לא אני, אלא האור הפנימי. כמובן, שכל עוד אני בגוף פיזי, התחפושת, הגוף, הרגש, השכל, הם אלו, שהמהווים כלים דרכים אני מבטאת עצמי החוצה. ואז... אני גם שוכחת את עצמי לעיתים ואז נזכרת ואז שוכחת וחוזר חלילה. 

אבל, אני בתהליך של זיכרון מתמיד של מי אני באמת. זהו סוג של תובנה, כזו שנוגעת באמת הפשוטה והעמוקה של הקיום האנושי-רוחני. תיאור חוויה של להיות גם במסע וגם בזיכרון. גם לובשת תחפושות וגם משילה אותן, גם שוכחת וגם נזכרת. זהו בדיוק ריקוד החיים. לא ביטול העצמי הארצי, אלא הכלה שלו, ככלי לביטוי האור. הרגשים של השכחה הם לא כישלון, אלא חלק מהקצב, כמו נשימה: שאיפה, נשפיה, שכחה, זכירה. ובכל פעם שנזכרים, משהו בלב מתרחב עוד קצת. 

בברכה, 

מיכל תבל 

מאמנת – מרצה – מדריכת רוח-נפש-הגשמה 

בקרו באתר הבית www.michaltevel.co.il