האם הרגשות מנהלים את חיינו?

הייתכן שרגשות מנהלים את חיינו? איך ניתן להפך קטבים ולגרום למנטל לנהל רגשות ולא ההפך? האם מומלץ לנהל שכלית את הרגשות, או שלרגשות יש תפקיד בקיום שלנו? אם יש לרגשות זכות קיום כלשהו, מהו וכיצד אפשר להפיק מהם יותר תועלת?

לאף אחד אין את כל האמת, ואת כל העובדות על המציאות. יש כאלה שהזיכרון שלהם מכיל חלק רחב מהאמת של מיהו האדם והעולם ויש כאלה, שפחות. למרות שהזיכרון הוא תהליך מנטאלי, הוא לא היה מתקיים ללא החוויה, שנשמרה היטב ונחרטה בתודעה ובעיקר בתת הכרה האישית והאנושית.

רגש גורם לנו לשמוח ולכאוב. הכאב ומן הצד השני האושר והשמחה, חורטים מנגינה בלתי נשכחת, על גבי סרט התודעה וסרטי הלא מודע. החריטה הזאת, לימים תהיה הזיכרון, שממנו נוכל למשוך, כדי להבין באיזה עולם אנחנו חיים ומי אנחנו. זיכרון זה לא היה לו קיום, ללא הרגש.

מיליארדי זירעונים עושים דרכם אל ביצית ורק אחד או מעט משיגים את המטרה. כך גם המעבר לשלב הבא של ההתפתחות מעמיד במבחן אתגרי את ההתנהגות האישיותית, המוסרית, האתית והרוחנית של כל אחד מבני האדם, או הזיכרון הנכון של מי הם ומה מטרתם בעולם הזה, כדי להבקיע לשלב הבא של ההתפתחות.

הרגש הוא הקשר שלנו לאינטואיציה, אשר מקומה באני העליון. כאשר הרגש עובד בשיתוף פעולה עם האינטליגנציה האנושית, הוא לומד לעשות בירור בין הרגשות הנמוכים שלו, כמו תשוקות, אובססיות, פחדים, חרדות, כעסים וטינות, קנאות ורגשות אשמה, לבין כל היתר.

רגשות הקורבנות, שמקורן בגוף רגש, כאשר נשכחים לבד ללא מורה, נשארים עם החיפוש הבלתי נדלה אחר הדרכה. במקום להמשיך לחפש את ההדרכה בחוץ מכל מי שמוכן לתת אותה, שלרוב יש לו אינטרסים משלו בנתינת מידע וכיוון, רצוי להפנות את עיני הרגש, לקבל הדרכה מבפנים.

הפניית ה"העיניים" של גוף הרגש כלפי האני העליון, נועדה להביא לידי מיצוי את היכולת המופלא של "היד הרגשית" לצאת החוצה לעולם ולקלוט לעומק את תוכנו. אם הרגשות מעוגנים בפנים בקרקע העמוקה, הגבוהה והיציבה של האני העליון, יכולת ההליכה שלה לעומק החוויה העולמית גודלת.